מאת: אדר' עומרי זילכה.
כדי להעריך את חיפה עד הסוף, כדאי להפעיל את הדימיון קצת לפעמים, דבר שהתחלתי לעשות כבר לפני מספר שנים. פעם אחר פעם, בכל פעם קצת, אני לוקח רחובות או מבנים, מבטים או שבילים וצובע אותם באיזשהו צבע שמוסיף להם חיים. יוצר להם תפאורה ומלביש אותם בבגדים חדשים וכך בורא לי את העיר הכיפית שלי.
אני מדמיין את שבילי המדרגות – הארוכים והקצרים, הרחבים והצרים, אלה עם השמות הערבים ואלה עם השמות היהודים, הופכים למקומות הכי מיוחדים בעיר. עם דרגנועים כאמצעי תחבורה יעיל ונוח, המתחברים כמו במפה של רכבת תחתית ל"מטרו" של מדרגות, עמוסת צבעים ונקודות. עם ילדים שמתגלשים במגלשות שהתקינו לאורכן שהרי השיפוע כבר קיים, עם אנשים שעושים ספורט ומתבלבלים בספירתן, עם מבוגרים שיושבים בכל מיני פינות קסומות בין אלפי המדרגות. כי איפה עוד אפשר לדמיין ייחודיות שכזאת?
ואני מדמיין את העוברים והשבים בעיר, הולכים עם המבט למעלה ומתפעלים למול מאות המבנים היפים שעברו שימור וקיבלו חיים חדשים. ולמולם מדריך שמסביר לקבוצה על הפרטים המיוחדים שהם רואים בחזיתות, וזוג זקנים מתווכח אם הבניין באמת היה צבוע כך במקור, וסטודנטים בקורס צילום מנסים למצוא את הזויות הטובות ביותר לעבודת סוף שנה ופתאום נופל להם האיסמון שבעצם, גם לנו החיפאים, יש עיר לבנה.
ואני מדמיין את שדרות מוריה עם רכבת קלה שעוברת בה, עם הרבה יותר הולכי רגל והרבה פחות מכוניות ואינספור עסקים קטנים שנפתחים בכל מיני פינות וחלונות ראוה ובתי קפה חדשים לצד מוסדות מוכרים וותיקים. והמוני אנשים באים להסתובב, וגם אחרי שהשמש שוקעת הם נשארים וביניהם בליל של שפות והמון קבוצות תיירים. ויש אווירה של עיר חיה ותוססת כמו בערים הגדולות שאנחנו טסים אליהן בעולם, כי מי אמר שחיפה לא יכולה להיות אחת כזאת גם?
ואני מדמיין את עצמי, יושב מול הים על אחד המנופים הגדולים הצבועים אדום, כחול ולבן. מאלה שהשאירו כאן עוד לפני שנים, כדי להזכיר למבקרים, שפעם עברו כאן סחורות ומלחים. מכאן, אפשר לראות את השקיעה, להנות מאויר טוב ולספור אוניות, אבל יותר מכל אפשר לספור כאן להקות. להקות של אנשים הפוסעות מהמושבה הגרמנית לעברנו, לעבר הים, כשאורות הגנים הבהאים יוצרים את הרקע המושלם. כי איפה יש עוד ציר שמתחיל במקדש ומסתיים בבירה על הים?
ואני מדמיין את המפעל הישן של דובק, זה שעומד בדרך לצ'ק פוסט כמו יפיפיה נרדמת כבר שנים, אני מדמיין אותו הופך לחממה ליזמים צעירים. Open Space ענקי, עם חללים גדולים וקטנים, מעוצבים ברוח צעירה עם ספות צבעוניות ואולם קטן לכנסים. היזמים שוכרים שם חדר, מעלים רעיונות וחולמים על אקזיטים יפים ובגלל שהם שם החלו להפתח ליד כמה עסקים והתחיל להתפתח באיזור תמהיל של יזמות, עסקים, מסחר ביחד עם מגורים ופה ושם גם גרפיטי חביב.
ואני מדמיין את כיכר מאירהוף, שכבר היום היא תמיד מלאה בהמון אנשים, והיא אחת הכיכרות הכי חיה בעיר. אני מדמיין אותה מקבלת עיצוב עירוני עכשווי, כזה שיהיה אחר כך אפשר לתייג בפינטרסט ולהשויץ שזה מהעיר שלי. עם ריהוט רחוב מעוצב, עם משחקי תאורה ברצפה שנדלק בערבים והופך לאטרקציה לילדים (אבל גם למבוגרים), עם עצים ועם צל ועם מקומות מפגש ועם תערוכות חוצות שמציגים שם לפעמים. כי עיצוב עירוני מוקפד, יכול לעשות רק טוב לאנשים.
ואני מדמיין שכשאני הולך ברחוב העצמאות בערב, הוא עדיין חי והחנויות עדיין עובדות ובגלל שהעסקים פורחים שם, השלימו את החזיתות שהולידיי תכנן ועכשיו הן באמת בנות שבע קומות. ובפניה לשער פלמר עוגנת אוניה, מאלה שהן בגודל של בניין, והיא פורקת אנשים אל הרחוב. ואפשר לנסוע לאורכו באופניים, כי סוף סוף יש קצת מישור. ורואים אנשים ששמו עציצים עם פרחים בחלונות, מה שאומר שבאמת גרים פה אנשים ואין כאן רק מעונות.
ואני מדמיין את הואדיות של חיפה, עם קצת יותר שילוט וקצת יותר סימון והרבה פחות זבל ושפוכת קבלנים, ובכל עונה כדאי לבוא ולמצוא שם דברים אחרים. ובעיקר אני מדמיין את ואדי שיח, שמקבל התייחסות מיוחדת כשר כל האתרים שבו מקבלים טיפוח וטיפול נכון והם נשזרים יחד לרצף של מורשת ואנשים. ובסוף הואדי אני מדמיין את בוסתן כיאט, בלי גדרות ובלי שלטי אזהרה בכל פינה, הופך להיות ה-דבר הכי חם שיש לחיפה. עם חקלאות קהילתית שיש שם, עם ילדים שבאים ולומדים איך באים ירקות לעולם, ובני נוער שלומדים על התרבות הערבית שהולידה את המקום ומה זה בעצם בוסתן. ולאורך כל שעות היום בקיץ, המקום הומה אדם, כי מי לא ירצה לרחוץ בבריכות האלה, בתוך ואדי עם רוח מהים.
אז אל תבינו אותי לא נכון, אני באמת חושב שחיפה מדהימה, והאיכויות שלה צועקות אליי מכל פינה. אבל עם תוספת של קצת "תבליני דמיון" ומשקפיים יותר ורודים, פתאום מבינים את הגדולה האמיתית של העיר ואת הפוטנציאל שטמון בה. ועד שנממש את הפוטנציאל האדיר של העיר הזו, אני ממליץ לכם לדמיין את חיפה קצת אחרת. תנסו, זה אפילו די כיף.