מאת: אדר' עומרי זילכה. צילום: אירה דרוינוב. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
הכתבה הוכנה בהשתתפות נעמה סובול מבלוג תרבות אכילה.
יצאתם לבלות. הבירה הייתה טובה, המנה שהזמנתם ליד השאירה לכם "טעם של עוד", השירות היה אדיב, ואפילו בפלייליסט היו כמה שירים שאתם ממש אוהבים. אבל איך היה העיצוב של המקום?
כשאנחנו יוצאים לבלות, אנחנו שמים לב לפרטים רבים המשפיעים על החוויה שלנו, אבל מתי הקדשתם תשומת לב לעיצוב של מקומות הבילוי? בכתבה הזו חברתי לנעמה סובול, אשת התרבות החיפאית מס' 1 מבלוג "תרבות אכילה", ויחד יצאנו לסיבוב בשלושה פאבים בעיר התחתית אשר החלל והעיצוב שלהם יוצרים חוויית ביקור שונה ומעניינת.
ליבירה
המקום הראשון שבו ביקרנו, ואולי המוכר ביותר מבין השלושה, הוא ליבירה. ליבירה עבר למשכנו הנוכחי לפני כשנה וחצי, לאחר ארבע שנים במיקום אחר בעיר התחתית. כשהבעלים ליאוניד ליטקין ואריק סלריב החליטו להתמקם בו, הם מצאו חלל ששימש פעם לצורכי אחסון והיה מוזנח מאוד, חלל צר וארוך בעל גובה פנימי של שתי קומות. הפרופורציות האלו של החלל המקורי הם אחד הדברים המעניינים במקום והן התאימו לקונספט שביקשו השניים ליצור למקום: ווייב תעשייתי וצעיר. את הקונספט הזה עיבדו במשרד "דותן-לידז'י" (האחראים על העיצוב והמיתוג של המקום) לעיצוב הכולל צבעים כהים בגווני אפור, מספר קירות עם בטון חשוף, תקרה אקוסטית מתכתית, תעלות מיזוג חשופות, כיסאות בצבע שחור ועוד. האופי התעשייתי רוכך באמצעות שני מרכיבים: שילוב של עץ בשולחנות ובבר ואיורים על הקירות (בהם האיור החביב עלינו היה איור של נוצה על אחד העמודים). ליבירה מוגדרת כמבשלת בירה, דבר הבא לידי ביטוי גם בפן האלכוהולי וגם בפן העיצובי, כאשר כבר בכניסה שורה של מכלי נירוסטה ענקיים (הלקוחים מעולם הכנת הבירות) מלווים אותך ומכניסים אותך לחוויה. בנוסף, המקום ממותג באמצעות לוגו של אריה עם קרן ולצד זאת חיות אחרות מופיעות על קיר הכניסה ועל תוויות הבירות. המיתוג ממשיך גם בתפריטים ואפילו במוצרים למכירה. אמנם העיצוב התעשייתי מופיע בשנים האחרונות במקומות רבים, אך השילוב של פרופורציות החלל, עבודת העיצוב שנעשתה בו והעבודה המיתוגית-גרפית יוצר מקום המתכתב עם מה שקורה בעולם בשנים האחרונות בתחום העיצוב אשר מגדיר למבקריו קונספט לבילוי.
נעמה ממליצה להגיע למקום בסביבות 18:00-19:00. זה זמן שמצד אחד עדיין לא צפוף ורועש במקום, ומצד שני הערב כבר יורד. כשכל הפאבים והביסטרואים עסוקים בהכנות המטבח והבר, אפשר לאכול ארוחה מצוינת בליבירה ואחרי זה לקרוע את העיר. מומלץ לקחת את אחד האפריטיפים בתפריט אם אתם במצב רוח קליל או לנסות את טעימות הבירה של המקום שמאפשרות לכם להכיר את כל הסוגים והטעמים. מבחינת אוכל הכי פשוט זה הכי טוב. תנו לבריטי שבכם לנצח.
ליבירה, רחוב הנמל 26, פתוח כל יום החל מהשעה 12:00.
הבורדל (שם זמני)
הבורדל הוא ללא ספק אחת התגליות הטובות ביותר שהיו לי בזמן האחרון. גם כאן מדובר בחלל עם עבר תעשייתי מתקופת המנדט, דבר היוצר בסיס איתן לייחודיות של המקום. אולם, בניגוד לליבירה, הפרופורציות של המקום קטנות יותר, והוא מחולק לחללים מגוונים מאוד באופיים: חלל כניסה, אזור הבר, החצר ושני חדרים בקומה העליונה. הבורדל נפתח במיקומו הנוכחי לפני כשנה והוא "נועד לתת במה לאנשים מוכשרים ולהנגיש את חווית המוזיאון והגלריה לקהל מעט אחר", כדברי אדוה גוטל, השותפה לשופרא בניהול המקום ואחראית גם על עיצובו. לדבריה, אחד הרעיונות בעיצוב היה "להעניק לקהל את האופציה ליהנות בצורה שונה ממה שהוא הורגל אליו". אין ספק שהמקום מצליח בזה בענק. בין אם זה השיטוט בין החללים המגוונים שבו, האיקונות של מריה הקדושה (המוגדרת על ידי גוטל כדמות נשית חזקה ואניגמטית), האפלוליות, התערוכות המתחלפות והקהל עצמו; כל אלו יוצרים חוויה נון-קונפורמיסטית, מסתורית ושוברת שגרה. בזמן שהיינו שם נערכה פתיחת תערוכה של אמן צעיר בשם יובל בצלאל (בן 22),אשר שהה במקום בשבוע שקדם לפתיחה וצייר על גבי הקירות בחצר מספר דמויות מעולמות שונים לחלוטין המתקשות לתקשר האחת עם השנייה, תוך שהוא משתמש במשחק הפחית והחוט לצורכי יצירת קשר ביניהן. אם אתם מגיעים לשם, אל תחמיצו את החלל העליון בקצה המסדרון – חלל נמוך, עם ריהוט משנות ה-60 וה-70 ותאורה מינימלית, דבר היוצר תפאורה שנראית כאילו נלקחה מסרט ואתם מרגישים כמו השחקנים.
נעמה ממליצה להגיע סביב הפתיחה ולהריץ כמה משקאות על הבר עם אדוה ושיחה עם שופרא, בזמן שהוא מכין את אחד המלוואחים הטבעוניים שלו. עם זאת, הבורדל זה מקום שאתה מתחיל להרגיש אותו בחצות וצפונה. אז המקום הומה ושוצף אדם. מומלץ לנסות את אחת מהבירות ששופרא רקח או קמפרי עם תוספות א-לה אדוה. מבחינה קולינרית כדאי ליפול על ערב חמישי שבו תגריד, אחת מהאורחות הקבועות, מכינה תבשיל טבעוני טעים ומספק.
הבורדל, רחוב הנמל 51, פתוח בדרך כלל בימי חמישי ושישי משעה 22:00 והלאה.
קברית – كباريت
קברית (בערבית: גפרורים) שוכן בסמטה המחברת בין רחוב יפו לבין שדרות המגינים והוא חבוי מעיני רוב הבליינים המשוטטים בעיר התחתית. זו אחת הסיבות לכך שכשנכנסים לחצר המקום ואל תוך המבנה, ההפתעה גדולה. הפאב שוכן בתוך מבנה אבן בעל קמרונות צלב, מבנה שהיה שייך למשפחת מולא ובו היו עושים חלב וגבינות. המבנה דומה למבנים אחרים שהיו בעיר העתיקה של חיפה שהייתה עד 1948. אם בשני המקומות הראשונים החלל היה מודרני ותעשייתי, כאן התמונה היא שונה לחלוטין, והשוני הזה ממחיש את הרב-גוניות באדריכלות החיפאית. אל קברית הגענו במהלך ה-Haifa Independent Film Festival. בחוץ בין שני קירות גבוהים, תחת עץ וגרפיטי ענק של שם המקום, ישבו חבר'ה וחגגו את בואו של סוף השבוע, בזמן שבפנים הקרינו סרטים ומזגו בירות. עאיד פדל, מבעלי המקום, סיפר שהמקום היה נטוש במשך 15 שנה ושכאשר הם התחילו לשפץ אותו (במו ידיהם) הוא היה נטוש ומוזנח מאוד. לדבריו, הרעיון העיצובי היה לשמר אותו (למשל על ידי כך שלא נגעו באבנים במבנה) ולהוסיף לו מרכיבים שיצרו בו "לידה מחדש": צבע אדום עז על הקירות, תמונות של אנשי בידור מפורסמים מהעולם הערבי בשנות ה-50-60, נברשות וריהוט עץ. כל אלו מחדדים את התחושה שלמקום יש זהות מאוד ברורה ושיש בו משהו אותנטי (מילה שנהיה קשה להשתמש בה בשנים האחרונות). לנוכח כל אלו אי אפשר שלא להתלהב מהמקום ומהחשיפה לחברה הערבית-עירונית-צעירה הגרה בעיר.
נעמה ממליצה להגיע בסביבות 21:00-22:00. אם אין הופעה או מסיבת ריקודים, אפשר ליהנות מהאווירה האינטימית, העיצוב המדהים והסאונד המעולה המגובה בפלייליסטים מענגים. במקום יש ברז ארדינגר, לא דבר של מה בכך. לא משנה איזה סוג, קברית הוא מקום לשתות בו בירה צוננת. ההמבורגר במקום טוב מאוד וכך גם כריך ה-BALT, שהוא גרסה מתוקה של קברית ל- BALT הקלאסי רק בתוספת אבוקדו. ואם במקרה תיפלו על ספיישל של מרק פריקה, קחו אותו מיד!
קברית, סמטת הזגג, פתוח כל היום בין 18:00-02:00.